"מה שאי אפשר לומר לאמא/ לאחרים, אי אפשר לספר לעצמי"
(ג'ון בולבי, פסיכולוג, תאוריית ההתקשרות)
בשנת 2018 נכנסתי לשערי אוניברסיטת 'בר אילן' בסקרנות רבה למחקר הדוקטורט שלי כדי להעמיק בנושא של טראומה. ליתר דיוק: רציתי לבדוק כיצד טראומה-לא-מדוברת שעברו נשים יכולה להתקיים מתחת לפני השטח במשך חיים מלאים, ואז- להתעורר לפתע. כך, התחלתי ללמוד על טראומה מזוויות שונות. מעל הכל עניינה אותי התעלומה של מה מאפשר לשתף בטראומה.
הרצון והיכולת לשתף חוויות עם אחרים שונה מאדם לאדם. בנוסף לכך, זוהי יכולת שניתן לפתח. כידוע לנו, ילדים רבים מסתפקים במילה "כיף" לתיאור חוויות שעוברות עליהם בגן. הוריהם עומדים מתוסכלים מול זה ושואלים את עצמם ואותי בטיפול איך לקדם את השיח. אני מעודדת את ההורים לא להכביד על הילדים בתשאול יתר, כיוון שילד שאיננו רגיל לחלוק חוויות, זקוק לזמן כדי להתחיל לספר, והלחץ עליו עלול לסגור אותו. יותר מזה, ילדים מתקשים להסביר את חוויותיהם בקלות כמונו. הם לא מילוליים באותה מידה. כלומר: ייתכן שהוא לא מסתיר מאיתנו, אלא באמת מתקשה לעצב בעצמו סיפור על מה שקרה לו בגן. לכן חשוב להיאזר בסבלנות וללמד אותו לעשות זאת. השפה הראשונה של ילדים, זו שדרכה הם מספרים לנו את הסיפור האמיתי שלהם היא שפת הגוף ושפת ההתנהגות. כשאנחנו לומדים לזהות סימנים אלה, בהדרגתיות אנחנו יכולים להבין ולסייע לילדים לתרגם אותם למילים ולשתף אותנו המבוגרים. במילים אחרות, השיתוף קשור גם לרגישות שלנו המבוגרים לשפת הגוף, ומכאן- קשור ליחסים הורים-ילדים.
באיזו דרך אנחנו נגיב כהורים כשנגלה על ארוע חיובי או שלילי שקרה לילדים שלנו? המושג "תיקוף רגשי" הוטמע לעולם הטיפול והמשפחה ע"י הפסיכולוגית והתיאורטיקנית מרשה לינאהן (1993). תיקוף רגשי הוא למעשה מערכת של תגובות לביטוי הכרה במצב בו האדם נמצא מולנו. התגובות יכולות להיות אפילו מינוריות כמו: הנהון, מבט עיניים מבין, חיבוק אוהד, להמשיך דרך מילים מקבלות כולל שאלות, ולהסתיים בביצוע פעולות למענו. תיקוף רגשי מלמד אותנו על מצבים שקורים לנו. קודם כל, דרך הסביבה הקרובה אנחנו לומדים להבחין ברגשות שלנו, במחשבות שלנו. כך, בזכות הכרה חיצונית, אנחנו מפנימים לאט לאט את הקול הזה בעצמנו. זה במיוחד חשוב כאשר אנחנו חוויה לא נעימה, אז במיוחד אנחנו זקוקים להכרה מצד הסביבה בשביל הנחמה ובשביל הבנה שלא טעינו, שאכן קרה מצב קשה ושיהיו לצידנו ברגעים אלה. אדגים ממקרה בקליניקה שלי. לדוגמא: רונית (שם בדוי) אמא של עומר (שם בדוי) שמה לב שהוא מסתגר יומיים בחדר שלו, מאבד תיאבון, לא מבצע את משימות הבית, מאז עימות חריף שהיה לו עם אחיו. כדי לשדר תיקוף למה שעובר עליו, רונית יכולה לגשת לחדר שלו ולומר לו שהיא חושבת שהוא מושפע מאד מאותה מריבה, לשאול אותו אם זה נכון, ואיך היא יכולה לעזור לו. גם אם עומר יגיב ב -'גילגול עיניים' ויחזור לחדר שלו, בסתר ליבו הוא יקלוט שרואים אותו ומגיבים בעדינות למצבו ובעיקר- שמציגים עבורו זמינות. אם וכאשר הוא ירצה, הוא יקבל את ההזמנה ויבוא לבקש עזרה. כלומר: התיקוף כולל מתן כותרת לארוע, וכך- הסכמה שאכן קרה הדבר ויש סיבה מובנת להתנהגות הנוכחית. עבור מי שזקוק לזה, יש בכך הרגעה, כיוון שאחר-משמעותי הבחין במה שעובר עליו ומוכן לעזור לו.
כאשר מקשיבים לארוע כזה או אחר, צריך בכל זאת גם לא להגזים בהפגנת תגובות של כעס רב מידי כלפי הפוגע, כי זה עלול להציף ולבלבל את הנפגע, שעד לא מזמן הרגיש קרוב אליו. למשל: נער שמספר לאביו שחברתו פגעה בו מאד. בתגובה לכך יש להימנע ממילים כגון: "ידעתי שהיא כזאת, היא לא מתקרבת אליך ברמה, אתה הרבה יותר טוב ממנה". סמוך לזמן של הפגיעה חשוב לספק תגובות של תמיכה רגשית עניינית ולקרוא לארוע בשמו בצורה תמציתית.
חשיבות התיקוף באה לידי ביטוי בארועים משמעותיים בחיינו. אתן דוגמא נוספת מהקליניקה: שי (שם בדוי) נערה בת 12, מספרת בקושי רב להוריה שהילדים בשכבה עושיםעליה חרם. בזמן שהיא מוחלשת מעוצמת הארוע, היא מפקידה את הסיפור בידיהם ונשענת על מה שהם יגידו ויעשו: האם יבינו אותה? כיצד ינחמו אותה? האם ישוחחו איתה והאם היא רוצה בכך? איך יגיבו מול בית הספר? האם זה יעזור או יקלקל לה את המצב החברתי מול הילדים לכיתה? תגובות ההורים הן חיוניות במועד שקרוב להתרחשות הארוע. רצוי להתחיל במתן שם לארוע, בהוספת משפט לגבי הקושי שהיא עוברת, לאחר מכן- בהצהרת כוונה גלויה לעמוד לצידה ובדיון משותף כיצד יפעלו. בהמשך לדוגמא זו: חשוב לומר להשהיא עוברת פגיעה מצד הילדים, ושהם יעשו הכל כדי לעצור אותו ולעזור לה. השיחה עימה בקשר לפעולות שהיא מוכנה שהם יעשו בשל המבוכה החברתית בגיל ההתבגרות. התגובות של ההורים עשויות להיות גורליות להמשך דרכה של שי בבית הספר. לשם כך דרושה התייצבות אמיצה לצידה, ואף מוכנות לביצוע פעולות רדיקליות. לא כל הורה מוכן לזה, מרגיש שהוא יכול, או רגיל לביצוע פעולות כאלה. זה דורש לעתים הליכה כנגד הזרם עם אפשרות להתנגשות מול בית הספר וההורים בכיתה.
ההחלטה אם לשתף בארוע קשה שעברנו היא למעשה החלטה שכבר מקפלת בתוכה את היסטוריית היחסים עם מעגלי השיתוף שלנו. בתוכנו מופנמות התגובות של הסביבה שלנו לשיתופים קודמים, דהיינו: עד כמה קיבלנו הקשבה, פניות, הכלה ואפשרות לחלוק חוויות שלנו ללא שיפוט. במצב כזה, כנראה גם בעתיד נחלוק חוויות מכל סוג עם סביבה מאפשרת. כך, קיימים יחסי גומלין בין המשתף לבין הסביבה שלו לאורך הזמן.
כאשר אנחנו תופסים שהסביבה מגיבה כלפינו בתגובות של אי תיקוף רגשי, למשל: באי הקשבה, אי פניות, הקטנה של חוויות, ביקורתיות, סביר שנשקול היטב אם לשתף, וניטה להסתיר חוויות מעצמנו ומהסביבה. יש לציין שקיימות הכבדות נוספות על שיתוף. למשל: עוצמות של ארוע קשה עלולות לגרום לנו להשתתק, וישנן לכך עדויות מוחיות (התמונה הזאת מוכרת רבות בפגיעות מיניות, ובפרט- בתוך המשפחה).
בחנתי מדוע כל כך קשה לתת תיקוף רגשי? ראשית כל, לעתים קשה לכולנו להקשיב ולתת מקום ואמון לחוויות קשות מפני שאנחנו נמצאים בתקופות מורכבות בעצמנו, ואין לנו מקום להכיל עוד כאב. בנוסף לכך, ההסכמה שמשהו קשה קרה כרוכה בגילוי דברים קשים שאולי לא רצינו לדעת, שאולי נחוש אחריות ואשמה על כך שהם קרו, שאולי לא שמרנו, לא ראינו בזמן. יותר מזה, לעתים קרובות- חוויות ילדות בלתי פתורות עלולות להקשות עלינו לזהות, להקשיב ולתמוך באופן שעלול ליצור שחזור והעברה בינדורית (Schwerdtfeger & Nelson Goff, 2007).
במחקר הדוקטורט שלי מצאתי שתגובות שליליות לטראומה היו נפוצות בקרב משפחות של נפגעות (ממצאים שעלו בעוד מחקרים, ואן דר קולק, 2021). אצל חלק מהמשפחות היו עסוקים למשל בטיפול בילד עם צרכים מיוחדים, ולא הצליחו להבחיןבארוע בזמן שהוא קרה. עולה שנשים רבות לא גילו לעצמן בזמן הילדות שהן עוברות חוויה קשה, והן התעוררו להבין זאת בגיל בגרות צעירה דרך ביעותי לילה. חלומות הסיוטים לא מאפשרים להן יותר לחמוק מחוויות הילדות. ארועי טראומה יכולים להתבטא גם דרך מערכות יחסים עם בני משפחה בעלי טמפרמנט סוער, כגון: הפרעות קשב וריכוז. ההתמודדות עימם מייצרת קונפליקטים שמציפים טראומה מהעבר. עולה שאי-שיתוף של טראומה בזמן שהיא מתרחשת מייצרת פגיעה משנית למשך שנים רבות מאד, גם אם כלפי חוץ נמשכים חיים מלאים וממומשים.
לסיום, 'תיקוף רגשי' הוא דרך מרכזית של החברה להקל על מי שעובר ארועים קשים. תהליך הריפוי מתחיל קודם כל במתן כותרת למה שאירע (ואן דר קולק, 2021). זה מצריךממי שנמצא בסביבתו של נפגע טראומה להקשיב למילים ולהבחין מעבר למילים הנאמרות. הגוף מדבר בכל מיני צורות, למשל בהפרעות אכילה, בירידה ניכרת בתפקוד בלימודים, בחרדות, במצבי רוח משתנים, בהתנהגות אגרסיבית, בהסתגרות. זהו כלי חשוב בחיים בפרט ביחסים שלנו עם הסביבה. תיקוף רגשי מתחיל מתיקוף-עצמי לכל מה שאנחנו עוברים- כל חוויה, גם חוויה טובה. הוא מתרחש בשלבים. ראשית- בזיהוי עצמי לגבי מה שעובר עלינו(ברגשות, במחשבות, בגוף). שנית- בתרגום של התחושות האלה למילים. למשל: מה קורה לי עכשיו? אני מרגישה חרדה עכשיו וחוסר שקט, כי קיבלתי תוצאות מדאיגות של בדיקה רפואית. מה יעזור לי? לקבל עוד מידע שיפחית את הדאגות שלי. בשלב הבא- לשקול שיתוףעם הסביבה הקרובה- בתקווה שזו תקלוט, ותתייחס באופן מתאים. תיקוף רגשי הוא אפוא תמונת מראה של היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסביבה שלנו. עד כמה יש בינינו תקשורת מקרבת ואפשרות לשתף במגוון חוויות החיים מבלי להרגיש נשפטים. אם נתייחס למישור החברתי- תיקוף רגשי הוא כלי להפיכת העולם לטוב יותר (הרמן, 2023). הוא דורש מאמץ ואומץ להנכיח אמיתות ומעשים, וכך למגר אותם.
