אחד במאי 2025, בני החייל כבר עולה מהרכבת ויושב לצידי ברכב החלופי. אנחנו נוסעים לחגוג יום העצמאות עם המשפחה המורחבת. חושבת עד כמה ימי הזכרון קשים השנה כשמלחמת אוקטובר 2023 עדיין לא תמה. ויום קודם, ביום הזכרון לחללי צהל, הטבע היטיב לבטא זאת כאשר הוא צבע את השמים בצבעים אפוקליפטיים, שלח רוחות חמות נושאות אבק, ומעל הכל – שריפת ענק שסירבה להיכבות.
יום לפני יום השואה, לפני עשרה ימים, קרתה לי תאונת דרכים בה איבדתי את הרכב שלי. בדרך נס ספגתי חבלות קלות וכווייה צורבת. מאז הרגשתי איך הכאב הפיזי הפך אותי לפגיעה יותר גם מבחינה רגשית, למכונסת יותר ומכוונת לכאב. כאשר הגיע יום הזיכרון והקשבתי לסיפורים של חיילים, הבנתי מזווית חדשה את משמעות הפגיעה, את הבדידות שיש בכאב, את הרצון הזה להחזיר את הגוף לתקינות, לשימוש, לתנועה. כמה כאב אישי מלמד עוד משהו על כאב לאומי.
דקות אחרי שהתנגשו בי בעוצמה באותו יום כבר היו בצומת אנשים רבים שעצרו לעזור, כולל ניידת משטרה ואמבולנס. אני יצאתי מהרכב במהירות, כנראה כדי לוודא שאני בתנועה. פעלתי בניתוק רגשי, כנראה רציתי להמשיך, לחשוב שהכל בסדר. ניהלתי את האירוע עד כמה שיכולתי. אנשים באו לעזור לי ורצו להציע לי לשתות ולנוח ולטפל במקומי במצב. לא אשכח את המחוות האלו לעולם. הן צבעו את האירוע הקשה בגוונים בהירים. שני גברים ביקשו לתת לי את מספר הטלפון שלהם כעדים שראו את הנהג חוצה את הצומת במהירות באור אדום. לא יכולתי לרשום את הפרטים שלהם כי הגוף שלי רעד, ונתתי להם בקלות את הטלפון שלי כדי שיכניסו את מספר הטלפון שלהם לזיכרון. כל כך רציתי ללכת ליום העבודה שלי, לטפל במטופלים היקרים שלי שכל כך חסרו לי באותו רגע להרגיש את השגרה המבורכת שלי. זוג חברים שעבר במקרה בצומת סייע לי לאסוף את כל הדברים מתוכו ומהם ביקשתי חיבוק שנתן לי כוחות נפש.
כאשר התפניתי באמבולנס לבדיקות בבית החולים הסמוך, מצאתי את עצמי נוסעת ליד הנהג שפגע בי בדרך למיון. פניתי אליו וביקשתי שיתנצל ובאופן טבעי הוא עשה זאת. כמה פשוט זה יכול היה להיות- פגעת, הודית. יומיים לאחר מכן הוא כבר חזר בו מהודאתו וטען שאני זו שנסעה באור אדום והתנגשה בו. כל הסיפור קיבל גוונים חדשים לאחר מכן מול המשטרה ומול הנפש והגוף. עורכי דין הסבירו לי שכך מתנהגת המדינה שלנו כבר 15 שנה- פוגעים לא רק מכחישים, אלא מאשימים את הנפגעים. מה זה עושה לגוף ולנפש. כמה רציתי להרפות ולהתפנות לעצמי ולטיפול בנפש. כעת נפתחה לי זירת ההגנה העצמית. הזירה ששומרת על השרירים בטונוס גבוה. וכמה זה מתקשר לי עם פגיעות אחרות בהן הפוגעים לא רק שאינם מודים, אלא טוענים שהנפגעים מעלילים עליהם והופכים עליהם את הסיפור.
העבודה הטיפולית שלי עם ארועי טראומה ומחקר הדוקטורט בנושא באו לידי ביטוי כעת בחוויות שלי. אני מבינה כמה הכל תלוי במשאבים שלנו לפני התאונה- הפנימיים והבין אישיים. הגוף שלי איתן- אני מתאמנת, אני מנהלת אורח חיים בריא באכילה והרגשתי איך כל זה תומך בי בהבראה כעת. הנפש גם מתוחזקת היטב. בתאונה אני זוכרת את כל מי שתומך בי, הבת שלי שהגיעה להיות לצידי בבית החולים. כל הרף עין של מבט חם ומבין, טלפונים ופעולות מצד חברים, מכרים, אנשים שמוכנים לעזור לי בכל דבר שאצטרך יהיה חקוק בליבי לנצח.
כמה אנחנו רוצים להרגיש מאוחדים, ויש לנו את היכולות להושיט עזרה מכל סוג שצריך. הוכחנו לעצמינו כעם. הבנתי את זה על עצמי לפני עשרה ימים. מנגד- עד כמה אנחנו יכולים לפגוע זה בזה, להכחיש את הפגיעה, לדאוג לעצמינו בלבד. הבחירה היא כל רגע בידיים שלנו לאן נלך, מה נתעדף ולאן נרצה להגיע- כיחידים וכחברה.